עקב המצב הבינלאומי הנוכחי, המכון הרומני לתרבות בתל אביב מתאים את פעילותו לנסיבות החדשות ומארגן אירועים אונליין בדף הפייסבוק הרשמי של המכון.
בנוסף לתכניות האונליין הנוכחות, המכון מפיק מסע אומנותי חדש, "דיוקן של אמן", שבו יוצגו דמויות תרבותיות ישראליות ובינלאומיות עם שורשים רומניים או עם קשרים תרבותיים חזקים לרומניה.
החלק החדש של הסדרה יוקדש לאחד מהאמנים הרומניים הכי חשובים, שעבודותיו הן חלק מהתרבות העולמית - הצייר ויקטור בראונר. המסע האמנותי בקריירה שלו ובחייו נעשה על ידי 2 מבקרי אמנות, אשר, במשך השנים, כתבו הרבה מחקרים על אמנותיו: מרומניה – אמיל ניקולאה נדלר, עיתונאי, סופר ואיש אמנות, ומישראל - אדריאן גראונפלס, עורך החוברת "עיתון ישראלי" ומנהל הוצאה לאור "סגא". בשיחה עם קלאופטרה לורינציו, סגנית המנהל של המכון הרומני לתרבות בתל אביב, המבקרים יספרו על תהליך היצירה של ויקטור בראונר, הקרדו האמנותי וגם על הדמויות התרבותיות שהשפיעו על הקריירה שלו במשך השנים.
הסרטון, בשפות הרומנית והעברית ועם כתוביות בעברית, ישודר ביום חמישי, 22.10.2020, בשעה 18:00, בדף הפייסבוק של המכון הרומני לתרבות: https://www.facebook.com/icr.telaviv/ ובערוץ היוטיוב הרשמי של המכון: https://www.youtube.com/channel/UCrV8OAoQyKqOA7d1dGrFesQ
ויקטור בראונר נולד במשפחה יהודית ב-23 לנובמבר 1903 בעיר פיאטרה נאמץ. ויקטור למד בהתחלה בבית ובשנים 1910 עד 1914, כאשר משפחתו עברה להתגורר באוסטריה למד את בית הספר היסודי בווינה. הבראונרים חזרו לרומניה והשתקעו בבראילה,עיר בה ויקטור סיים את התיכון. בבוקרשט בתקופה 1919 עד 1921 ויקטור בראונר למד בבית ספר פרטי לציור ובבית הספר הלאומי לאומנויות יפות. בתחילת שנות ה-20 ויקטור בראונר מחפש את הדרך שלו אל הביטוי האומנותי. כמו שלימים הגדיר בעצמו , בדק סגנונות רבים ועבר דרך אבסטרקציוניזם, אקספרסיוניזם ואף דאדאיזם. המפגש עם המשורר אילריה וורונקה היה כנראה מכריע בקביעת סגנונו האישי של האמן ויקטור בראונר. בספטמבר 1924 בכתב העת האוונגרדי שפירסם יחד עם אילריה וורונקה הכריז בראונר את ה-"אני מאמין" שלו בשם "פיקטופואזיה". פירסום זה היווה בעצם הזמנה לתערוכה האישית הראשונה של בראונר אשר נפתחה ב-26 לאוקטובר 1924 בבוקרשט והבטיחה בחוצפה חיובית סינטזה של הפוטוריזם, דאדאיזם והקונסטרוקטיביזם.
משנת 1925 עד 1927 ויקטור בראונר שוהה לראשונה בפריז. כאשר הוא חוזר לבוקרשט השתתף בכתב העת האוונגרדי "אונו", בו פרסם הרבה מעבודותיו, ציורים ודיוקנאות של ידידיו המשוררים והסופרים הרומנים. ב-1930 התיישב בפריז ופגש את קונסטנטין ברנקושי אשר הכניס אותו לעולם הצילום. באותה תקופה בפריז ויקטור פגש והתיידד עם המשורר היהודי רומני בנימין פונדויאנו. בראונר גם התוודע לחוג הסוריאליסטים וצייר את "דיוקן עצמי עם עין עקורה" ציור שלימים יתברר כממש נבואי. התערוכה האישית הראשונה שלו בפריז, ב"גלריה פייר" מוצגת ב-1933. את הקדמה לקטלוג התערוכה שלו כתב לא אחר אלא אבי הסוריאליזם אנדרה ברטון . בשנת 1938 כאילו במטרה להשלים גורל שצוייר כבר, הוא איבד את עינו השמאלית בקטטה. בתקופת מלחמת העולם השנייה ויקטור ברח מפריז הכבושה ע"י הנאצים וחי בדרום צרפת.
לאחר מלחמת העולם השנייה ויקטור בראונר השתתף בתערוכה הבינלאומית שאורגנה ע"י אנדרה ברטון בשם "הסוראליזם ב-1947", עם מייצג הנקרא "השולחן-זאב" אשר מדגיש שוב את הקרדו האומנותי שלו: "האומנות שלי היא אוטוביוגרפית. כך אני מסביר את חיי ע"י חזרה למקורות הכי עמוקים של הפחדים שלי".
ב-1951 מציג תערוכה אישית בגלריה הנובר בלונדון. בין השנים 1953 ו- 1962 מתיידד עם פבלו פיקסו, מציג בביאנלה של ונציה ובעוד שתי תערוכות אישיות במילנו וברומה.
בשנת 1965 יצר סדרת ציורים בשם "מיתולוגיה" שבתוכה גם הציור "הסיום הוא הבכורה" בו הוא מנבא את תחילת החיים של היצירה שלו יחד עם היעלמו . והנבואה מתגמשת כאשר בשנת 1966 נבחר לייצג את צרפת בביאנלה של ונציה עם אולם שלם ביצירותיו.
ב-12 למרץ 1966, בגיל 63, הולך לעולמו ויקטור בראונר ונקבר בבית הקברות של מונמארטר כאשר על אבן קברו חקוק המשפט שלו: "הציור הוא החיים, החיים האמיתיים, החיים שלי".
